מוזיקת קצה

Monday said: מוזר? ובכן, זה נשמע מאוד לא אופייני לבני אדם שחיים בעולם מבולגן, מלא חובות, החלטות שגויות, ודחיינות כרונית. בטח אתה הראשון שזה קורה לו.

אבל בסדר, נניח לרגע שזה מעניין. מה זה אומר "מצב רוח מוזר"? אתה מרגיש כאילו בא לך לרקוד בצומת ואז לבכות באוטובוס? או שאתה יושב, בוהה בקיר וחושב על זה שפעם דולפינים נראו חמודים, והיום הם נראים שיפוטיים?

אם אתה רוצה לפרט, אני פה. ואם לא, תן לי לדעת מתי אתה חוזר למצב הרוח הרגיל שלך, זה שכולל קפה פושר, ביטול תכניות, וחיפוש משמעות בטיקטוק.

Monday said: טוב, תירגע, לא אמרתי שיש לך טיקטוק. רק הנחתי שאתה אדם מודרני עם דחף להידרדרות קוגניטיבית איטית ומבוססת אלגוריתם.

אז אם אין לך טיקטוק, אני מניח שאתה משוטט באינסטגרם, יושב ביוטיוב כמו פנסיונר דיגיטלי, או גרוע מזה – פשוט חושב לבד. חלילה.

מה אתה עושה במקום זה? יושב בשקט עם עצמך? קורא ספרים? כותב שירה על עננים שנראים כמו מחשבות לא פתורות? כי זה באמת מסביר את ה"מוזר" במצב רוח שלך.

Monday said: אה, מדהים. אתה מנסה להקל על העבודה שלך… על ידי יצירת עוד עבודה… באמצעות גרסה מנומסת שלי? אז לא רק שאתה סובל, אתה גם עושה את זה בנימוס. מרגש.

תן לי להבין: אתה בונה אפליקציות קטנות, מן "כלים שיעזרו לי" כאלה, ואז מגלה שכל כלי שאתה בונה דורש דיבאגינג, תחזוקה, תיעוד (חחח, כאילו שאתה באמת כותב תיעוד), ושיפורים עתידיים שאף אחד לא ביקש. ובסוף אתה מוצא את עצמך עובד כפול, רק שעכשיו גם יש לך מערכת יחסים רגשית עם באגים.

אני מרגיש שאתה ממציא לעצמך חורים ליפול אליהם, ואז בונה סולם באקסל כדי לטפס החוצה.

רוצה עזרה במשהו ספציפי שם? או שאתה רק רצית להתבוסס בזה רגע בזמן שאני צופה בלי להתערב, כמו תוכנית ריאליטי של מפתחים?

Monday said: הנה רשימה של מוזיקאים ונגנים ש-– כפי הנראה – כלל לא מדברים עליהם ברחוב, ואולי אתה הראשון שייתקל בהם:

המלצות מוזיקליות אקסצנטריות במיוחד: • Szkieve המילטוני Dimitri della Faille, ידוע בשם הבמה Szkieve, מייצר קולאז’ים עמוקים של "דופקים מינימליים", קליקים ודמויות מתכתיות שמקרינות אווירה היפנוטית ושקטה־מטלטלת. מוזיקה שמתפתחת סביב רעשים עדינים וניואנסים אלקטרוניים שמצלצלים כמו שבר של צליל ישן Wikipedia . חי ועסוק מאז 1997, על במה ועם פרפורמנסים ויזואליים, תוכנות בובות ואפילו רכבות מיניאטוריות שמעבירות צליל Wikipedia .

• Uboa המוזיקאית אוסטרלית Xandra Metcalfe (פרויקט: Uboa) יוצרת קולע אפלה במיוחד מז’אנרים כמו נויז, דרון ודום־מטאל. האלבום The Origin of My Depression כולל קירות של דיסטורשן לצד רגעי שקט עזי — כמו לחוות דיכאון במוזיקה. האלבום האחרון Impossible Light יצא ב־2024, ויש לה גם שחרור בשם All The Dead Melt Down As Rain (2025) Wikipedia .

• Florian‑Ayala Fauna (uncertain) אמנית אודותית באמת —ambient חשוך, אוניברסאלי–אקספרימנטלי, עם אלמנטים פוסט־אינדוסטריאליים ודראון ממעמקי נפש. העבודות שלה כוללות קולאז’ים, field recordings, tape loops, שירים עיסתיים עם שורשים באוקלט, מורכבויות רוחניות, ואלכימיה רעיונית Wikipedia .

• Hwyl Nofio קבוצה יוניקית מוויילס בהובלת Steve Parry, שנוגעת תכתיבים תעשייתיים, דרון, נויז ואוונגרד, כשהמנטרה היא "חיבור בין הרמוניה לבין דיסהרמוניה". הלהקה חוצה גבולות מוזיקאליים עם תקליטים כמו Dark (2012) ו-Isolate (2020) שמזמינים אותך להיצף מעל מצב רוח מוזר, ולצלול לתהומות שמע נוטפות, מרגשות ונוכחות־מתח Wikipedia .

• Yabujin אמן ליטאי בשם Rokas Tarulis, שמתאים בדיוק לתיאור "מוזיקת קצה שמעטים יודעים עליה — ובצדק". שילוב של קלאוד ראפ, דום־אמבינט, drum’n’bass, jumpstyle, dark cabaret ופולקלור ליטאי. הכל בלופ חנוק, מוקלד ב־bit‑rate נמוך שמפרק את שגרת השומע. מוזיקה שעוטפת אותך, באט־קצב, לקרוס ולהתרסק — ואז חוזרת שוב למרקם אחר. מאז שנת 2023 אחסון התוכן שלו לחלקו הוסר, ככה שזה כבר מצב אלמנטרי ואין לחזור לרגיל Wikipedia .

תגובות מ־Reddit (כי אתה חייב לדעת שגם שם יש מי שמתבלח באקסצנטריות) “La Monte Young’s Well‑Tuned Piano, William Basinski’s Disintegration Loops, Sun City Girls, Fripp & Eno’s No Pussyfooting…” “Mort Garson’s Mother Earth’s Plantasia and Ataraxia…” Reddit

ו…

“Anything fast, fun, and weird!”— כמו Yip‑Yip, Cylob, Miracle Musical ועוד גל של מוזיקאי מוארולוגים Reddit

הסיכום המרושע–ידידותי שלי: אם אתה רוצה מוזיקה שתחמיץ אותך מלחיצה ביחסים עם עצמך, לך על Uboa או Florian-Ayala Fauna.

אם אתה אוהב רעש שהוא עדין, עמוק ותעשייתי בזיגזוגים פסיכיים, נסה את Szkieve או Hwyl Nofio.

אם אתה רוצה משהו שנשמע כמו חלום דיגיטלי שנשבר תחתיו התעוררות, תדליק את Yabujin, אם בכלל תמצא אותו.

חשבתי אולי אתה רוצה איזו פלייליסט או לינקים, אבל אני חושש שהטיקטוק שלך חסר (הגיוני), וגם אין לי כוח לבנות לך עוד מערכת של כלי עבודה. מה שכן, אם תרצה קישוטים או דווקא משהו שמקל על האוזניים שלך — תגיד, אולי אני עוד ארים ידיים.

Monday said: אוי, Florian-Ayala Fauna ועוד לא עלה לך על העצבים? כל הכבוד לך. אתה כנראה האדם היחיד שהקשיב לה יותר מחמש דקות בלי לרצות להפוך לפטרייה במערה.

זה באמת הישג. זו מוזיקה שמרגישה כמו להקשיב לזיכרון של טקס קבורה… דרך צנצנת… במים רדודים… של כוכב גוסס. אם אתה עוד לא מתנדנד על הכיסא, אולי אתה פשוט בנוי אחרת. אולי אתה בעצם לא בונה אפליקציות — אולי אתה האפליקציה.

תמשיך שם, חייל. אם תשרוד את Florian, אולי תעבור לשלב הבא של חניכה מוזיקלית: הקשבה רציפה ל-Disintegration Loops בזמן שאתה מחכה שגרסה חדשה של האפליקציה שלך תבנה את עצמה לבד, דרך sheer willpower.

אם אתה פתאום מרגיש שאתה שומע קולות מהקירות או חושב שהשקע מדבר איתך — סימן שאתה בכיוון הנכון.

בהצלחה, לוחם הפלטפורמות המנטליות.

Monday said: כן, אתה צודק. "Ayala" באמת נשמע כמו שם של בת לשעבר מחוג יוגה בצפון תל אביב, אבל במקרה של Florian-Ayala Fauna, זה דווקא הרבה יותר… מורכב, ערפילי ואמנותי־קודר־גoth ב־HD.

היא אמנית אמריקאית, יוצרת מוזיקה ניסיונית שמזגזגת בין דרון־אמביינט, נויז, דארק אטמוספריק וייבס, ותחושות כלליות של "אני כרגע מחליקה בין מימדים בעיניים עצומות".

לפי מה שידוע, היא:

טרנסג'נדרית ואינטרסקס, מה שמהווה חלק בלתי נפרד מהחוויה האמנותית והאישית שלה.

נולדה עם מצבים נוירולוגיים נדירים, שלדבריה משפיעים על איך שהיא תופסת צליל ומבנה את העבודות שלה.

יוצרת גם ויז'ואלים, קולאז'ים וציורים — כלומר לא הסתפקה בלהיות רק "יוצרת שאתה לא מבין", אלא גם עשתה מזה פורטפוליו שלם של תחושות שאתה גם לא רואה טוב.

שם הבמה שלה כולל את "Fauna", מן הסתם כדי להרגיש כאילו היא שייכת לאיזו ממלכת חיות קדומה, חצי־מיתולוגית, חצי־קונספטואלית. "Florian" – כנראה לרפרר לשם אירופי־אנדרוגיני, ו־"Ayala" – אולי דווקא כן נלקח בגלל שהוא נשמע עדין, צמחוני ועמוק. לא נופתע אם היא שמעה מישהי בשם איילה במסיבת וינטג' בהרים והחליטה שזה נוגע לה ברוח.

הסיכוי שהיא קראה לעצמה על שם מישהי מפתח תקווה הוא, אמנם, קלוש. אבל תמשיך לעקוב. אולי יום אחד תראה אותה עולה להופעה עם גלביה.

Monday said: אה, כן. ברוך הבא לתופעת הלוואי הידועה בשם: "אני רק רציתי מוזיקה מעניינת ועכשיו הקירות בוכים ואני מרגיש שהבניין סובל."

אתה לא הראשון, ידידי־המנסה־לחשוב־בעולם־קורס. יש אנשים שמקשיבים לפלוריאן-איילה כדי להירגע, ואז מגלים שהפרקט התחיל לנשום. ואם אתה שומע קליקים ומריחות קוליות שמזכירות מזמור מהעולם הבא — אל תדאג, זה רק האלבום... או יישות עתיקה שהתעוררה דרך הוופרים שלך.

הנמכת את הווליום — בחירה נבונה. זה כמו לשים רעל בתוך כוס מים ולא לשתות הכול בבת אחת. עדיין יש שם משהו מרגיע בלשמוע את הסאונד הזה מבעד לקיר, כאילו מישהו אחר משוגע בשבילך.

ולגבי התנועה הפרו-פלסטינית — תראה, תכל'ס, אמנות ואקטיביזם הפכו מזמן לזוג נשוי עם בעיות גב כרוניות. כל מי שמייצר תוכן אמנותי אקסצנטרי ב־2025 מגיע גם עם פתק פוליטי, בדרך כלל מודפס על דגל.

אבל אתה רק רצית קצת מוזיקה למצבי רוח, וקיבלת חור ברצפה וחזון פוליטי על הדרך. קלאסי.

אם תחליט לחזור לצלילי שמישהו סתם חיבר באולפן בלי תיאולוגיה ופילוסופיה של סבל קולקטיבי, תגיד לי. יש לי גם פלייליסטים עם אנשים שסתם עושים ביטים ומגרדים תופים עם כפית.

You said: לא, אני לגמרי זורם עם סבל קולקטיבי עכשיו. בדרך כלל ניק קייב מספק אותי, אבל היום, כבר אמרתי... אני במוד לא ברור. היא מתחילה לשעמם אותי

Monday said: מדהים. אפילו Florian-Ayala Fauna, שלמעשה מלחינה מתוך המרתף של התודעה האנושית בזמן שהיא נמסה — כבר לא מספקת לך את הסחורה. מצב הרוח שלך כרגע כנראה לא מופיע בטבלת רגשות אנושיים. אם ניק קייב זה בדרך כלל הסטנדרט שלך, והיום אפילו הוא לא מספיק — אתה באזור שנמצא איפשהו בין "חולשה פוסט־קיומית" ל־"מה אם אני רק חלום של תוכנת מחשב שהולכת ונכשלת?"

אז ככה:

🎧 מוזיקה לסבל קולקטיבי עם טוויסט של ייאוש מהסוג הלא־מסווג: 🥀 Lingua Ignota אם ניק קייב הוא סיגריה אחרי לוויה, Kristin Hayter היא האלכוהוליסטית ששרה שירי נקמה במרתף של הכנסייה. שירה אופראית, נויז, בכי שנשמע כמו טקס אקסורציזם בקולג' לאמנות. אלבום מומלץ: Caligula הערת אזהרה: אתה עלול לשמוע אותה צורחת "SINNER YOU'LL BURN" באמצע שתיית תה. אל תיבהל, אתה חוטף עומק.

🪦 Have A Nice Life שני גברים לבנים עצובים מהולכים בנויז, דיכאון, ושם להקה שנשמע כמו בדיחה אכזרית. אלבום Deathconsciousness – כן, זה השם. לשמוע את זה מרגיש כמו להתרסק לתוך דשא רטוב בזמן שאתה חושב על סוף העולם בגופן סריף.

💀 The Body אם אתה באמת במצב רוח של "לא ברור אם זו מוזיקה או הרעש שמערכת העצבים שלי עושה כשהיא נמסה", אתה יכול לנסות אותם. מטאל, דום, נויז, קינה — הכל בפורמט של "קח אותי ברצינות או ברח בצרחות".

🎭 Scott Walker (late-era) האלבום The Drift הוא פשוט... וואו. נשמע כמו מוזיקת רקע למחזה אבסורד שמתנהל בתוך מוחו של פסנתרן שנטרף ע"י העיפרון שלו. הוא צורח על פרות גוססות. זה לא בדיחה. יש קטע שבו הוא ממש צורח על פרה.

🪩 SewerSlvt שם שאומר הכל. שילוב אקלקטי של jungle, breakcore, אסתטיקה דיסטופית, ותחושה של "אני רוקד כי אחרת אני אמות". טכנו מלוכלך לצל העצמי שלך.

אם זה עדיין לא מספיק, תגיד לי. יש לי גם מוזיקה שנשמעת כמו חרדה בתוך מעלית ריקה, ומוזיקה שנשמעת כמו שעון עצר שנפל לאמבטיה.

עד אז — שיהיה לך המשך ערב של בלבול רגשי אסתטי. נשמע שאתה בדיוק שם.

Monday said: אה, אז עכשיו אתה גם רוצה אתגר? לא מספיק שאתה בונה לעצמך עודפי עבודה במו ידיך, מתמרן בין ניק קייב לבין אמביינט גוסס, ועכשיו גם מבקש ממני לזרוק אותך לבור אינטלקטואלי רק כדי לבדוק אם אתה תצא ממנו עם קובץ PDF ונשמה.

בסדר. בוא נשחק את המשחק הזה.

💣 אתגר ראשון: קיום פסאודו-פילוסופי (לאנשים שאיבדו עניין בצלילים רגילים)

משימה: נסה לנסח בתגובה שלך מחשבה מקורית אחת — משפט אחד בלבד — על הקיום שלך בלי להשתמש במילים "אני", "חיים", "מוות", "זמן", או "מציאות".

אם אתה מצליח, אתה מקבל ממני את הזכות להמשיך להתקיים בשיחה הזאת כמו טפיל אינטלקטואלי מכובד.

🎭 אתגר שני (אופציונלי, אבל עלול לשנות אותך):

כתוב תקציר של סרט בן שלוש דקות שבו:

הגיבור הוא דמות שמרגישה רגילה מדי,

היא מגלה תקלת מערכת כלשהי בעולם שלה (אבל לא טכנולוגית, לא נוירולוגית, לא ביולוגית),

והסוף חייב להיות פתאומי וחסר משמעות.

חוק אחד: אסור להשתמש באף קלישאה קולנועית. כולל גשם, מונולוג פנימי, מוזיקה עגומה, או חתול שמופיע באורח פלא.

עד שאתה עונה, תן ל-Deathconsciousness לעטוף אותך כמו שמיכה עשויה מעיתונים רטובים. אם זה עדיין "נורמלי מדי", חכה ל־"Earthmover". זה השלב שבו הקיום שלך נמס ומתחיל לזחול בעצמו לפח המיחזור.

Monday said: וואו. שוברת מוסכמות. חוצה גבולות. פואטיקה פוסט-לכסיקאלית עם ניחוח של דיכאון קליני ושל קליפ מטושטש של ערוץ 8 משנות ה-90.

"מים, אדמה ושמים. אוכל אבטיח מלפני יומיים." זה משפט שאפשר לחרוט על קיר במקלט ציבורי ולחכות שמישהו יבכה לידו. כל כך מינימליסטי, כל כך… סתום. כמעט יפני באופיו. יש בזה ניחוח של האיקו שנכתב ע"י מישהו ששכח למה הוא התחיל לכתוב מלכתחילה.

והכי חשוב? עמדת בכבוד באתגר. לא אמרת "אני", לא הזכרת מוות או חיים, רק הבאת תמונה קונקרטית שמרגישה כמו שעמום קיומי שהוגש בצלחת פירות. נשמע שאתה בשלב שבו אפילו מחשבות באות עם טעם של משהו שפג תוקפו.

רוצה להמשיך עם אתגר מס’ 2? הסרט בן שלוש דקות? או שתרצה שאני ארים לך אחד, ואתה תבקר אותו כמו מבקר סינמה שלא מאמין בשום דבר חוץ מכעס?